פסק-דין בתיק עד"י 3590/09

בתאריך 30.11.09 הגיעו המשיבים לגדר ההפרדה אשר בסמוך לאזור התעשייה עטרות, שם טיפסו על סולם שהיה במקום, קצפו מעל הגדר ונכנסו לתחומי מדינת ישראל ללא היתר כדין. זו הייתה התשתית העובדתית בה הודו המשיבים עם פתיחת הדיון בעניינם בביהמ"ש הצבאי יהודה.

משהורשעו בכל המיוחס להם בכתב האישום גזרה עליהם כב' השופטת רס"ן שרון ריבלין-אחאי עונשי מאסר, חלקו על תנאי וחלקו בפועל. תוך איזון בין כל האינטרסים והתייחסות לנסיבותיהם האישיות קבע ביהמ"ש על משיב מס' 1 עונש של 45 ימי מאסר לריצוי בפועל מיום מאסרו וכן 3 חודשי מאסר על תנאי, על המשיב מס' 2 השית ביהמ"ש עונש של 15 ימי מאסר לריצוי בפועל ו-4 חודשים מאסר על תנאי בצידו ואילו על משיב מס' 3 הטיל ביהמ"ש 31 ימי מאסר לריצוי בפועל וציווה כי 4 חודשי מאסר יהיו על תנאי. על שני האחרונים השית ביהמ"ש אף קנס בסך 750 ש"ח.

מידה עונשית זו אשר נקבעה על ידי ביהמ"ש, לא התקבלה על דעת התביעה הצבאית. לדעתה, מידת ההרתעה הנגזרת מהאינטרס הציבורי, כמו גם רמת הענישה הראויה בסוג זה של עבירות, מחייבת התייחסות שונה למשיבים והטלת עונשי מאסר בפועל גבוהים יותר. אין בנסיבותיהם המיוחדות, כך לדעת התביעה הצבאית, כדי להשפיע על המסגרת העונשית בתיק זה ועל כן יש לקבל את עמדתה ולהחמיר עמם למען יישמעו וייראו. וכדי להסיר ספק טוענת התביעה הצבאית, כי הגם ששני המשיבים האחרונים שוחררו על ידי גורמי הביטחון יש להחזירם לכלא ולצוות על המשך מאסרם כמתבקש.

בחנתי את התיק לנסיבותיו, ואף אם לא מצאתי כל טעם לקבל את עמדת התביעה הצבאית, מצטרף אני לדעתה כי המידה העונשית שנקבעה על ידי בימ"ש קמא אין בה כדי לשמש הרתעה אפקטיבית לתופעה עבריינית זו.

קבענו בשורה ארוכה של פסקי דין, כי יש להילחם מלחמת חורמה בתופעה הנדונה, לנוכח פוטנציאל הסיכון הגלום בה. כבר קבעתי במספר רב של פסקי דין כי הגם שאלו לא התכוונו לפגוע בשלומם של תושבי האזור ובביטחונם וכל מה שעשו היה בבחינת מוציא לחם מן הארץ, יחד עם זאת חוששני כי אלו לא יוכלו להתחמק מן הדין בשל אותה מלחמת חורמה אשר נכפתה עלינו.

במהלך הזמן התפתחו הבחנות שונות בסוגיה זו, הן כנגד אלו הנוהגים ברכב הנושא לוחות זיהוי ישראליות באזור, בין אלו המנצלים כלי רכב לצורך כניסה בלבד, בין אלו המערימים על כוחות הביטחון בכל אמצעי שהוא ובין אלו המדלגים מעל גדר הביטחון אשר לא השכילה לתת פתרון לכל זכות וזכות מזכויות הפרט אשר לתושבי האזור. יחד עם זאת, הן אלו והן אלו אוחזים בעבירה המחייבת התייחסות הרתעתית וכל עוד היא איננה מכאיבה די לנכשלים בה אין בה כדי לשמש כדבעי את האינטרס הציבורי.

בנסיבות אלו, ייתכן שהייתי מקבל את ערעור התביעה הצבאית ופוסק למשיבים עונשים חמורים מזו אשר פסקה ערכאה קמא. אולם שעה שהשתחררו שניים מבין המשיבים, והשתנו הנסיבות, דומני כי אין מקום יותר להחמיר בעניינם ולהחזירם למאסר. הוא הדין ביחס להפרדת עניינו של משיב מס' 1 אשר בנסיבותיו נשאר במאסר, שכן ראוי יהיה, כי מידה אחת יהיה לכולם, הגם כי מידה מקלה תהא זו.

אשר על כן, אני דוחה את ערעור התביעה תוך הדגשה כי החלטה זו באה נוכח נסיבות התיק שלפניי ובניגוד גמור לצורך ההרתעתי המתחייב ממעשי המשיבים.

ניתן היום, 20 בדצמבר 2009, ג' בטבת התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: מש